בזמן שהתגוררתי באל איי בשנת 2012, כתבתי טקסט מושחז וביקורתי – מניפסט תיקי היד. הייתי אז צעירה פוחזת מלאת ביטחון שלראשונה חיה בארצות הברית, והלשון – בהתאם. לשונה של ה”עפה על עצמה” שמגלה את אמריקה. חלפו להן שבע שנים ואמנם קצב החיים והדיבור שלי הואט, אבל אני מרגישה שהטקסט עדיין רלוונטי. הטקסט כמעט ופורסם במסגרת פרויקט של פוליטקלי קוראת שבסוף לא יצא אל הפועל, והוא מובא פה כלשונו דאז, אחרי הערות נהדרות שקיבלתי מהעורכת של פוליטקלי.
פסקה חדשה, עם כמה תובנות רעננות שמביאה הרטרוספקטיבה ממעוף הזמן, תמצאו בסוף הטקסט.
*************
אחרי חמישה חודשים באל איי כבר הבנתי. Handbags define you. שעה של לגימת ספניש לאטה באורת׳ קפה בבוורלי הילס רק חיזקה את זה. אם אין האנדבאג לי, מי לי? נכנסת בחורה, שיער אסוף לקוקו לא מסורק ולא מסודר, טייץ, נעלי ספורט וקפוצ’ון של נייק. כן, סביר להניח שבדיוק חזרה מהחדר כושר וקפצה לאורת׳, אבל על ידה מתנוסס לא פחות מתיק עור שחור של פראדה. כי זה התיק שאנשים לוקחים לחדר כושר. מתברר.
מעולם לא הייתי מוקפת בכל כך הרבה לואי ויטונים, טורי בראצים, מייקל קורסים, פראדות ושאנל. מעולם. ויש לי בעיה עם זה. הבעיה הראשונה היא שגם אני רוצה אחד. כן, בא לי גם האנדבאג של ג׳יבנשי. מה, לא מגיע לי? אלא שלפני שאקנה תיק שמחירו מתחיל ב-500 דולר, אני אקנה משהו קצת יותר שימושי, או אשלם שכר דירה. אבל הקרייבינג העז שלי לאחד כזה בעייתי במיוחד, כי יש לי בעיה עקרונית עם תיקי היד, ולא רק בעיה כלכלית. בזמנו מירב מיכאלי כתבה משהו על נשים, מזגן וקור. תנו לי לספר לכם משהו על נשים ותיקי היד שלהן.
כשעבדתי כמאבטחת במשמר בתי המשפט שמתי לב לתופעה; לגברים אין תיק, יש להם כיסים. בתוך הכיסים האלה הם מצליחים לשים הכל – פלאפון, מפתחות, ארנק, קופסת סיגריות, לפעמים אפילו שתי קופסאות סיגריות או שני טלפונים ניידים – וזהו, בעיקרון, כי רוב הזמן זה כל מה שבן אדם צריך כשהוא יוצא מהבית. לנשים, לעומת זאת, יש תיק. מה יש בתיק? אחרי כל כך הרבה תיקי נשים שבדקתי אני יכולה לומר בוודאות שלנשים יש בתיק בדיוק מה שיש לגברים, וגם הרבה זבל; ניירות מצ’וקמקים, עט אחד, אולי גם איזה קרדיגן למקרה שיהיה קר (ע״ע מירב מיכאלי). לרוב זרוק שם גם טמפון או תחבושת היגיינית מתבלה, וזהו. מה עם תיק האיפור? אז זהו, שזו פיקציה. את תיק האיפור האמיתי שלהן נשים משאירות בבית. בתיק היד הן זורקות זבל – עיפרון שחור לעיניים לא מחודד ושפתון אחד שהן לא באמת אוהבות, שיהיה. כי אם כבר לוקחים תיק גדול צריך למלא אותו במשהו.
“אז אורטל” בטח אתם רוצים להגיד, “פשוט תצאי מהבית בלי תיק ושימי הכל בכיסים, מה הביג דיל?”. ובכן, אני לא באמת יכולה. לא הכל נכנס בכיסים של הסקיני ג׳ינס שלי, במקרה הטוב שבכלל יש לי כיסים. לפעמים, כשאני דוחסת מפתח אחד בודד לכיס הקדמי של הסקיני ג’ינס אני מרגישה אותו פוצע אותי בכל עלייה במדרגות. חצאית עם כיסים לא רואים בכל יום, ושמלה עם כיסים היא בכלל התגשמות חזון אחרית הימים. הכי אני אוהבת את החצאיות או המכנסיים שבמבט ראשון, בעין בלתי מזוינת, את בטוחה שיש בהם כיס, אבל כשאת מנסה להכניס אליו משהו מתגלה התרמית – מדובר בכיס למראה עין, חתיכת בד שמתחזה לכיס. למה? בחיי שאין לי תשובות.
כל זאת מבלי להזכיר שלקח לי שנתיים למצוא ארנק לטעמי בגודל של כיס ולא בגודל של בלוק כתיבה (למה ארנקים שמוצעים לגברים הם פונקציונאליים ולמה בארנקים שמוצעים לנשים אפשר לאחסן את כל כרטיסי חברי המועדון המיותרים בעולם?), עד אז ביציאותיי מהבית הייתי דוחפת לכיסים כרטיס אשראי, רישיון נהיגה וכמה שקלים, ככה סתם בתפזורת ובתקווה לטוב. וכן. דברים כל הזמן הלכו לי לאיבוד.
אז מה בעצם הבעיה שלי, למה לא לקחת תיק? זה פשוט פחות נוח. לא אלאה אתכם בתיאוריות פמיניסטיות על העובדה שזה מקשה על נשים לברוח במקרה של תקיפה על ידי גבר ומאט את התנועה של הנשים והופך אותן מוגבלות. זה הרי נשמע ממש מופרך, לא? מה גם שנעלי עקב יושבות יותר טוב על התיאוריה הזו. אלא שזה באמת ככה. זה מגביל, זה לא נוח, זה כאילו במקום שתי ידיים יש לך אחת וחצי. וגם שיווי המשקל מעורער. ובכל זאת, חלק מהנשים יעידו כי הן מרגישות ערומות בלי תיק היד שלה וישנה הבדיחה הידועה על האישה שלוקחת את התיק שלה לשירותים (וגם את החברה).
לאחרונה הלכתי עם חברה לעבודה לאכול צהריים. כשסיימנו לאכול שאלתי אותה אם במקרה יש לה מגבונים בתיק כי אני, כמובן, יצאתי מהמשרד “קומנדו”, עם פלאפון וכרטיס אשראי. חברתי חיטטה קצת בתיק (שכאמור, כמו כל תיק נשי מלא בזבל), ולבסוף אמרה “לא, אני מצטערת. איזו אמא גרועה אני, איך אין לי מגבונים?!”. אז יכול להיות שזה כל העניין? אמא טובה או לחלופין אישה טובה, היא בעצם נושאת הכלים? זו שמחויבת תמיד לשלוף את מה שדורשים מסביבה? מגבונים, מרקר צהוב, סיכות ביטחון, ג’ל לניקוי ידיים או חטיף אנרגיה שפג תוקפו? ואולי זאת הסיבה שארנקי נשים הם תמיד בגודל בלוק כתיבה? כי אמא טובה, או לחלופין אישה טובה, צריכה להחזיק אצלה, ולשלוף במידת הצורך, את כרטיס קופת החולים של כל בני המשפחה, לייף סטייל של סופרפארם וכרטיס חבר מועדון של רמי לוי?
עם זאת, בזמן שאני תוהה תהיות אלו תוך בהייה בוינטג’ שאנל הגעתי למסקנה שזו פשוט קונספירציה מחושבת שרקחו בתי אופנה מסביב לעולם והם אלה שמאדירים את חשיבות תיק היד לאישה. כך הם יכולים למכור חתיכות עור באלפי דולרים ואף אחד לא חושד. אף אחד לא חושד שתיק היד הוא בעצם בכלל לא הכרחי וממש עדיף ללכת בלי. אבל עד שהמרד של נשים בתיקי היד יהפוך לתופעה גורפת, תנו לי לחמוד את תיק השאנל שמולי.
*************
הייתכן ועליתי אז על משהו? שנתיים לאחר שהטקסט נכתב הפכו תיקי גב פופולריים מתמיד. זוכרות את תיק הגב גרפיטי של שאנל? כשכתבתי את הטקסט, תיק גב ספורטיבי של שאנל היה חזון אחרית הימים אבל בשנת 2014 כבר חרך את פסטיבל קואצ’לה. שלא לדבר על הפאוצ’ים שחזרו לאופנה בשנתיים האחרונות ונחשבו אז מילה גסה. אף מילה על סניקרס, לבנות מכוערות או צ’אנקיות, שכל בית אופנה היום מוכר בהמוניהן. כשהטקסט הזה נכתב עקבים אדומים של לובוטן ונעלי סטאד של וולנטינו היו בשיא פריחתם. בשנים האחרונות ראינו מגמה הפוכה שבה נוחות תופסת את מקומה בפרונט, והאופנה משתנה בהתאם. ארנקים גדולים פינו את מקומם לcard holders, ומדבקות לטלפון הפכו אופנתיות מתמיד. זה משמח אותי.
What do you think?