(סוג של) מכתב העורכת בצל הקורונה

בסוף יצא שאקלקטית עלה לאוויר בעיצומה של מגפה עולמית. גלובל פנדמיק, ואני יושבת באפיסנטר שלה. 

האמת היא שהתעכבתי זמן רב עם העלאת האתר לאוויר. הוא היה יחסית מוכן כבר באמצע חודש פברואר ואני כבר יצאתי מהארון לגביו באינסטגרם. נכון, הוא לא היה מושלם (והוא עדיין לא) אבל כבר הצלחתי להשתכנע שמי שמוציא מוצר מושלם, הוציא את המוצר באיחור. אז סיפרתי עליו לעולם והייתי כל כך קרובה ללחוץ “Launch Your Site”, אבל נסיבות החיים הובילו לכך שנאלצנו לנסוע לישראל, והמומנטום חלף. רגע אחר כך פרצה המגפה, ומי בכלל מתעסק באופנה בימים אלו.

אבל כשבחוץ תחושה שסוף העולם מגיע, הבנתי שאם לא עכשיו אז באמת, אֵימָ-פקאינג-תַי?

וכך, בשיאה של מגפת הקורונה, עלה לאוויר מגזין האופנה “אקלקטית”. הוא עלה תחילה עם רשומות שנכתבו בעבר ואולי יהפכו לחומר שישרת מחקרים היסטוריים בעתיד. אולי לא. אולי כשהעולם יחזור למסלולו השינויים יהיו קטנים, מינוריים, ברי חלוף. כך או אחרת, אופנה תישאר איתנו בעתיד. כטיבה של אופנה, היא תלבש ותפשוט צורות חדשות, אבל הצורך הבסיסי של נשים ואנשים, להשתוקק להביע את עצמם באמצעות הבגדים, יישאר איתנו.

יהיה מעניין לסקר את הדרך והכיוון אליו יילך ויתפתח עולם האופנה. אם לנסות ולהתנבא, אפשר להניח שמותגים sustainable, מקומיים, ברי-קיימא, כבר לא יהיו פריבילגיה, אלא יהפכו להכרח אמיתי. צרכניות וצרכנים יהיו מודעים יותר למקור של הבגד והתהליך שעבר. מהצד השני של המטבע נראה פחות אופנה מהירה, פחות טרנדים קצרים, ויותר דרישה לשקיפות שייעלו צרכנים בעצמם כלפי המותגים. אלה תהליכים שהיו שם עוד לפני הגלובל פנדמיק, אבל סביר שיתעצמו אחריה. מיתון כלכלי יוביל לצרכנות חכמה, פחות צריכה, והשקעה במלתחה שיכולה לשרת לטווח הארוך. ואולי גם נראה תהליך של פריצת גבולות שלא נראה קודם במחוזותינו, סטייל של סוף העולם, של כלו כל הקיצין, של שיגעון ובלאגן, כי fuck it, ישבנו מספיק זמן לבד בבית. 

בינתיים נישאר בבית, נמזוג כוס יין ונביט בערגה אל מחוץ לחלון. מיטבי הלכת ילבשו את מיטב מחלצותיהם, יאמצו את ההאשטאג #goingnowherebutfuckitimgettingdressed וישתדלו להדחיק חרדות. אני מקווה שהתקופה הזו תעבור עליכן בבריאות מלאה, ומדי פעם תקפצו לבקר באקלקטית, אירוח שלחלוטין עומד במגבלות ה-social distancing.