האלבום החדש של להקת A-WA, הוא אלבום קונספט מופלא שמתנגן אצלי ללא הפסקה מאז שנחת באפל מיוזיק.
באלבום ששמו “בייתי פי ראסי”, A-WA מביאות את הסיפור של סבתא רבא שלהן כשהן מדברות את השפה והפה שלה בגוף ראשון. זה משוגע כי זה מרגיש ללא תיווך. כאילו הרוח של סבתא רבא שלהן חזרה והיא מדברת מגרונן. יש רגעים שהאלבום הזה גורם לי קצת לבכות. קצת כי המוזיקה מרגשת, וקצת כי A-WA שמות לי ב-פרצוף דבר שהיה ואינו. במקרה הזה, A-WA מזכירות לי שכבר לא תהיה לי חינה תימנית, וזה שובר לי את הלב.
כמה חלמתי להניח על ראשי את הקונסטרוקציה המופלאה הזו, ועל הצוואר עשרה קילוגרמים של שרשראות. לא ברור לי איך הייתי מצליחה ללכת או לרקוד ככה, אבל בטוח שהייתי מרגישה מדהים. אבל הזמן חלף, המציאות השתנתה והחלום התרחק. הסבתא התימנייה שלי כבר התבגרה מאוד ויחד עם גירושי ההורים, פירוק המשפחה, וההתרחקות מהצד התימני, העניין הזה ירד מהפרק.
בהיעדר חינה תימנית כהלכתה באופק, אתנחם לי בלקשקש על הסטייל של A-WA. סטייל מהודק, מוקפד אך לא נטול סיכונים. מפוצץ כישרון ומלא השראה. סגנון שהוא לא תומך וממש לא משני למוזיקה, אלא סגנון שמשלים אותה. כך, מה שהן מציעות, על הבמה או על המרקע, הופך לאומנות שהיא כבר השלם.
ומה שאני הכי אוהבת הוא שA-WA מדגימות איך אפשר לקחת מהמקורות ולשלב בסטייל היומיומי שלי, שלך, של כולנו. אז איך הן עושות את זה, ואיך אפשר ליישם? הנה מה שאני רואה:
לא לפחד מהאקסטרה
פרינט, קלאשינג פרינט, כובעי ראש, פרחים אסטרונומיים על הראש, מטפחות ראש מצלצלות, אוסף של צמידים, עגילי חישוקים, והכל ביחד! חגיגה לעיינים!!! אחחחח אלמלא הייתי כה פחדנית ועובדת במשרד עורכי דין אפרורי הייתי רוצה ליישם את הכל.
הנשיות מתפרצת כשנוח לך
בגזרות רחבות, נשפכות, רחוקות מהגוף, ובשילוב עם סניקרס צבעוניים, A-WA מוכיחות שלא רק שאת הכי יפה כשנוח לך, אלא גם איך הנשיות מתפרצת כשנוח לך. אולי זה השיער הארוך הפזור שנופל על הכתפיים, אולי זה המבט הנונשלנט בעיניים. כך או אחרת, בגלבייה מתנופפת ובנעליים שטוחות, אין ספק שמדובר בנשים גדולות מהחיים.
מאצ’י מאצ’ זה החיים, ועדיף עם אחותך
על פי A-WA (שאולי למדו את הטריק מהקרדשיאן), מתכון בטוח להשארת חותם, הוא להגיע בלבוש תואם. מה שעובד מחוץ לתצוגות אופנה, עובד שבעתיים על במות גדולות ברחבי העולם. לא מדובר פה על תקלת ברנדה וקלי אלא על מלאכת מחשבת של שלושה אאוטפיטים שמתכתבים ומתחברים יחדיו לכדי מראה הרמוני משולש, שהוא בעצם השלם שגדול מסך חלקיו.
האם A-WA מציגות מודל חדש של נשיות מזרחית?
ונסיים בשאלה פתוחה (וגדולה) – האם ייתכן שA-WA מציגות מודל חדש של נשיות מזרחית?
במשך שנים רבות ביטוי אופנתי של נשים מזרחיות היה מוגבל. האפשרויות שהיו מונחות בפניהן היו מצומצמות: או לוודא שהן עוברות כאשכנזיות, או להסתכן בלהתקטלג כפרחות. ניסחה את זה מדוייק יותר אורטל בן דיין בשנת 2014 ב”ערסים ופרחות האליטות החדשות“, כשהיא אמרה שלאישה מזרחית יש שתי אפשרויות – או שהיא עוברת כפרחה או שהיא לא מזרחית. הקטגוריה של מזרחיות, היא אומרת, יכולה להתקיים בין להיות פרחה ללא מזרחית, כשפרחיות זה אינהרנטי למזרחיות. אם את לא “פרחה” מרוקנים אותך מהמזרחיות שלך ואומרים לך שאת “משתכנזת”, כלומר את לא יכולה להיות מזרחית עם מגוון רחב של פרפורמנסים.
אבל השנים חלפו והשיח השתנה. מאז יצאה הסדרה, קשת האפשרויות התרחבה והנה A-WA יוצרות אפשרות שלישית – מזרחיות חדשה, שכמו הרבה דברים היום (בניחוח היפסטרי משהו) מתכתבת עם העבר, אבל עושה את זה בדרך הכי חדשנית שיש.
עם סירי ג’חנון על הראש, הסטייל של A-WA זועק מזרחיות לא מתנצלת, אבל גם חכמה, או אפילו מתוחכמת, שמדלגת מעל מוקש “הפרחיות” אבל לא מתרוקנת מהאיכות המזרחית. את המזרחיות הזו הן מביאות ב-פרצוף ולכן לא פלא שהן מצליחות לגעת ככה בלב.
What do you think?