מכתב העורכת בצל מחאת Black Lives Matter

זה יהיה קצת מוזר לעבור ממכתב עורכת אחד למשנהו כשבתווך כמעט ואין רשומות אחרות שהיה צריך לערוך.

אבל היי, זו לא אני שמוזרה. זו ה-פאקינג מציאות. מוקד החיים בניו יורק עבר מענייני המגפה למחאה חברתית ושוב, כמו קודם, ברפרנס ליונה לייבזון, אני מדווחת מלב המוקדים (ומי שלא ראה את החיקוי שלי בסטורי הפסיד).

אפלייה כנגד שחורות ושחורים בעולם האופנה  

המינוי של סמירה הביא להדים בתעשיית האופנה, תעשייה שמדירה שחורים, בעיקר מתפקידי ניהול ותפקידי מפתח. הביקורת המרכזית של אנשים שחורים בתעשיית האופנה היא שהתעשייה מרוויחה על חשבון תרבות שחורה (capitalized on black culture), בזמן שהיא לא מקבלת אנשים שחורים לשורותיה או מאפשרת לחברי הקהילה השחורה אפשרות להתקדם למשרות ניהול והזדמנויות לגדול. המינוי של סמירה הגיע בתזמון מושלם מצד התעשייה להראות שאפשר גם אחרת בעיקר כשלא מדובר במינוי למגזין אזוטרי אלא למגזין הוותיק ביותר בארצות הברית.

גזענות במותגי הבוהו שיק

המחאה תפסה הרבה גורמים בעולם האופנה עם מכנסי ההוט קוטור הגזעניות שלהם למטה. זה קרה בעיקר כי גל המחאה האחרון התמקד בסושיאל מדיה ומגזינים ומותגים חשו לחץ לצאת במסרים שתומכים בתנועת Black Lives Matter. אבל כשאותם גופים שבמסדרונותיהם נוהגים בפרקטיקות גזעניות יצאו בפוסטים תומכים, תגובת הנגד לא איחרה להגיע.

כשהמגזין האינטרנטי Refinery29 שינה את צבעי האתר לשחור לאות סולידריות עם התנועה, כותבים לשעבר במגזין יצאו בטוויטר בגילויים על גזענות וסביבת עבודה ארסית לשחורים. גם עובדים לשעבר באורבן אאופיטרס, אנתרופולוג’י, Free People וצימרמן חשפו, לאחר שהמותגים פרסמו פוסטי תמיכה, פרקטיקות גזעניות שמושרשות בתאגידים הללו. החל מכינויי גנאי ללקוחות שחורים ועד לכללים לעובדים שמחייבים עובדות להגיע לעבודה בשיער חלק ונעים למגע.

תזכורת כואבת שאת לא באמת מכירה את האנשים באינסטגרם

אבל החשיפה שהכי שברה לי את הלב הייתה של עובדת לשעבר ב-Reformation שסיפרה על גילויי הגזענות בחברה, מובלים על ידי המנכ”לית המייסדת יעל אפללו. לא סוד שיש לי חיבה לסיפורי הצלחה של נשים מזרחיות ולאורך השנים טיפחתי חיבה יתרה ליעל אפללו, מקימת המותג של ה-it girls, הלייבל Reformation. אבל יעל מתברר, מנעה קידום של עובדות שחורות וסירבה להעסיק דוגמניות שחורות בטענה שהמותג “לא מוכן לכך”. החשיפה הזו, כמו יתר החשיפות שקיבלו תהודה, פורסמה לראשונה ב-Diet Prada, אותו חשבון אינסטגרם שביסס את עצמו ככלב השמירה של תעשיית האופנה (ושופר של the cancel culture), והובילה לפוסט התנצלות שבו יעל מודה כי נכשלה ומודיעה שהיא stepping down מתפקידה בחברה.

View this post on Instagram

Sounds like it’s time for @Reformation to make some reparations. The LA-based cult fave brand for “cool girls” has been put on blast by a former employee for a racist corporate culture. A week ago, they posted a vague BLM-adjacent sentiment and donation links, as did many other brands. They also took an extra step– reaching out to former employee Elle Santiago (@energyelle ). Santiago, who is Black, denied their request for a call, instead publishing her issues with the brand. Her story is an all-too-common example of the direct and indirect racism POC face at the workplace, especially in the fashion industry. ⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀ Founder Yael Aflalo reportedly judged and ignored Santiago, who was denied company growth opportunities. While performing store manager duties, she was repeatedly denied the promotion to store manager, and instead tasked with training white female outside hires. Her first February with the company, a strategy team member posted a selfie with another woman eating fried chicken, captioned with “Happy black history month!!”. It caused a scandal, yet the woman involved has since been promoted to VP of wholesale. ⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀ Stories from HQ made their way to the store, including Aflalo saying they were “not ready for that yet” in regard to casting Black models. Other employees have come forward, showing unsafe working conditions in an unrenovated NYC store. The video speaks volumes— employees, occasionally by in safety harnesses, lifted stock from the basement through a hole in the floor ⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀ The brand's sustainable focus has long gotten them a pass for the image they’ve cultivated, which mostly reads thin, white, and unbothered. Their sarcastic marketing tone has come off blasé to the point of being insensitive, and despite a resounding push for extended sizes, they’ve been added in a piecemeal capacity for years rather than as a full brand extension. They seem to have outgrown their original sustainability goals, and are well on their way to being another mass label that occasionally uses certified rayon. ⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀ With increasing agitation from their fan base, will this be a coffin nail for Reformation? ⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀⠀ • #reformation #dietprada

A post shared by Diet Prada ™ (@diet_prada) on Jun 6, 2020 at 2:05pm PDT

לא רק מותגי אופנה מבוססים היו מוקד לחשיפות על תקריות גזעניות. גם משפיעניות רשת, חלקן אהובות עליי במיוחד. אליסה קוסקאראלי (Alyssa Coscarelli) נעלמה לחלוטין מרדאר האינסטגרם מאז פרסמה התנצלות על התנהגות גזענית, התנצלות שקיבלה מצד נשים שחורות ביקורות נחרצות על חוסר אותנטיות. ההתנצלות פורסמה בשישה ביוני ומאז ועד פרסום הפוסט אליסה לא חזרה לפעילות בחשבון. היא גם דיממה כ-6,000 עוקבים מאז פורסמה ההתנצלות. הסיפור עם אליסה התחיל כשהיא העלתה סטוריז בעודה צועדת בהפגנות תמיכה בתנועת BLM בלוס אנג’לס ומסתכלת למצלמה כשהיא קוראת “no justice, no peace”. מודה, כשצפיתי בסטוריז האלה הם גרמו לי לנוע באי נוחות, הרגישו כמו מקרה קלאסי של תמיכה לקידום עצמי הידועה גם כ-performative allyship. אבל את רוב הבקלאש היא חטפה אחרי שהעלתה פוסט תמיכה בעסקים קטנים בבעלות אנשים שחורים ותייגה את סברינה היינק, בעלת חנות וינטג’ בניו יורק. מתברר שלפני שלוש שנים אליסה התנהגה מאוד א-לה mean girl כנגד סברינה, רשעות מתובלת בגזענות. לבקשת סברינה, אליסה הורידה אותה מהתיוג, ובהמשך התנצלה מפורשות. כאמור, ההתנצלות לא עזרה וכל היודע על מקום הימצאה של אליסה, שידווח לרשויות.

ההשוואה הבלתי נמנעת לישראל

הסיפור עם אליסה גרם לי לחשוב. האם העליהום שהיא חטפה אחרי פוסטי התמיכה שלה בביקורת של היעדר אותנטיות מוצדק? ומה המשמעות החברתית הרוחבית כשנושאי הדגל של המאבק מרשים לעצמם למקד את הביקורת על היעדר אותנטיות? מה זה אומר על בגרות השיח הפוליטי בארצות הברית? וכמה רחוקים משם בישראל?

כי נניח שירדן הראל, משפיענית רשת ישראלית ידועה, תצא בפוסט תמיכה במאבק המזרחי ותלך להפגנה של עמותת עמר”ם, האם יפריע לי שבאתרה פורסמו בעבר פוסטים שקובעים שהטרנד המנומר הוא כבר לא “רק של פרחות”?  ובכן, כנראה שלא. כנראה שאשב פעורת פה מול פוסטים שדורשים הכרה בנפגעי הגזזת ואקבל בברכה כל חשיפה, כל קול, כל פירור של הכרה. בישראל אנחנו נמצאים שנות אור מאחור בכל הקשור למודעות פוליטית אמיתית ואני מוצאת עצמי עומדת משתאה אל מול בחירות של אקטיביסטיות שחורות לבטל “בנות ברית” לבנות שלא עומדות בסטנדרטים של אותנטיות. בהקשר של המאבק המזרחי, אני הייתי חותמת על כל גילוי של הכרה והזדהות ברשת מצד בעלי פלטפורמה. זו היא אינה עמדה מושלמת, ההסתפקות בפירורים הזו, והיא עשוייה להשתנות ככל שהשיח יתפתח אבל זו עמדה ריאליסטית שמבוססת על, כפי שאמרתי קודם, ה-פאקינג מציאות.

עוד כמה מילים והמלצות לסיום: אחד הדברים הנפלאים בתנועת המחאה האחרונה הוא שהפוקוס של פוסטים ברשת הוא לדחוף להעשרת ידע ולימוד של העוקבים. מנת חלקי הצנועה היא להמליץ על הסדרה 13 בנטפליקס, ועל הספרים אמריקנה של צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה ובין העולם וביני של טא-נהסי קואטס (שאותו עלי להודות, אני עדיין קוראת. מקווה לסיים השבוע).